בעט ברזל, אנתולוגיה של שירת מחאה עברית 1984-2004, הוצ' חרגול

עשרים שנה אחרי "חציית גבול" ו-"אין תכלה לקרבות ולהרג", שתי האנתולוגיות האחרונות של שירה פוליטית שהתפרסמו כאן בשנת 84, בעקבות מלחמת לבנון, יוצאת לאור בהוצאת חרגול ובעריכתה של המשוררת טל-ניצן אסופה של שירים פוליטיים העוסקים כולם בכיבוש הישראלי בשטחים. 9 שערים. 45 משוררים. 99 שירים. הכיבוש הזה מלא מספרים. הנה עוד שלושה.  

עורכת האנתולוגיה, המשוררת טל-ניצן, בחרה לחלק את הספר לשערים תימאטיים על פי הנושא המרכזי של השירים המשתייכים אליהם. הבחירה הטבעית הזו מאירה, כנראה בלי כוונה, דבר מעניין; החלוקה לשערים איננה משמעותית באמת. קריאה רצופה בספר מגלה שהגבולות התמאטיים בין החטיבות הם ניואנסים שוליים. הטקסטים, בין אם הנושא שלהם הוא ילדים פלסטיניים, הריסת בתים, ההתדרדרות המוסרית שמביא עמו הכיבוש או מעשי החיילים הישראלים, צועקים כל העת את אותה צעקה עצמה. צעקה הפורצת כל מסגרת תמטית שארגון הטקסטים מתאמץ לכפות עליה.
החלוקה לשערים מאבדת לפיכך את ייעודה המקורי, אך מקבלת במקומו תפקיד פסיכולוגי חשוב לא פחות: עצם קיומו של יסוד מארגן כלשהו היא סוג של נחמה (גם אם כוזבת) המקלה על הקורא לספוג את שפע החומרים הלא קלים שלפניו. טריז של רציונילות בממלכתה של מפלצת המצב.
מעניין בהקשר זה להציע ציר מארגן אחר לשירי האנתולוגיה; להתבונן בשירי הספר כמסודרים לא בחטיבות נושאיות אלא על ציר של מרחק מאותה "מפלצת המצב". ישנם אלה ששרים את שמעה מרחוק, כאילו מספרים איזו אגדה רחוקה ("אסטרואיד" של משה דור למשל), ישנם אלא המביטים בה שאננים, ממקום מבטחים ("בן-גוריון" של ליאור שטרנברג הוא דוגמה לשיר מצוין כזה), ישנם אלא המכירים בכך שכל מקום מבטחים כזה הוא פיקציה העשויה להקרע לגזרים בכל רגע ועל כן מבטם מקבל מימד של דחיפות וחרדה אמיתיים (כך שי דותן בשיר היפה "רגע אחד") וישנם אלא העומדים מולה ללא חציצות, רועדים אך אמיצים. כאלו הן למשל דליה רביקוביץ ("הסיפור על הערבי שמת בשריפה", "אמא מתהלכת"), ליאת קפלן ("פיו הקמוץ של האופק") והעורכת טל-ניצן עצמה בשירים חזקים כמו "חאן יונס" ו-"המטרה".
וגם בין אלה ישנו חוד החנית – אלא שלא רק מביטים במפלצת בלי חציצה אלא אף אינם מהססים להסתער עליה בזעם, לבעוט בצלעותיה, לנשוך בצווארה בכוחותיהם הדלים – אלה הם השירים רבי העוצמה ביותר בספר והם שייכים ללא עוררין לשלושת המשוררים הפוליטיים החזקים ביותר בשירה העברית היום: יצחק לאור, מאיר ויזלטיר ואהרון שבתאי. "אהבת האמת", "פקודת יום" (לאור), "חיילי עופרת", "הסיבה לחיות כאן" (שבתאי), "בעד ונגד", "סונטה נגד המדובבים את הדם השפוך" (ויזלטיר) הן מהפסגות הגבוהות ביותר ששירה פוליטית יכולה להעפיל אליהן. עבורן, ועבור אוסף לא קטן של שירים חזקים ומגוונים כדאי לצאת ולפגוש את האנתולוגיה החשובה הזו.

(פורסם בשינויים קלים ב-11.3.05 ב-'צומת השרון').

השאר תגובה