שופינג – קריאה קרובה

.JPG

זה שיר. מה כתוב בו ובאיזו שפה? התו האחד שמרכיב אותו מוכר לכולנו. המשמעות שלו בעברית היא "ו-" ובאנגלית "and". כתבתי "המשמעות שלו בעברית" כי הוא איננו עברית. הוא גם איננו אנגלית. הוא לא בשום שפה ובכל זאת הוא מוכר כמעט בכל שפה. תו גלובלי. כמו המוצרים האלה שבאים באריזה שבתוכה חוברת עם הוראות בכל השפות. כששיר שנקרא "שופינג" כתוב כולו בתו כזה, מישהי כאן יודעת מה היא עושה.

לפני הקריאה, עוד השתהות קצרה על התו הזה כאוביקט. קל לשכוח שכל אות היא גם צורה, ציור קטן, ולציור הזה יכולה להיות משמעות. שירה גרפית לפעמים זוכרת את זה. השיר הזה זוכר את זה מצוין. הפיתולים האלגנטיים של ה-& גורמים לו להיראות כמו עיטור, חפץ נוי. משהו שהיית רוצה סביב הצוואר או על דש הבגד. בו בזמן הוא גם מזכיר מאוד סימן של מטבע זר, משהו בין פאונד ליורו. מטבע גנרי. מדומיין. הכסף הכללי. שני הפנים הללו, חפץ נחשק ומטבע מופשט, מדויקים כל כך להקשר הצרכני של השיר.

עכשיו לטקסט. צריך בכלל לקרוא אותו? ניתן הרי לתפוס את כולו בבת אחת, כמו שקולטים פסל או תצלום. נדמה שזה אפילו האופן שבו הוא מבקש להיקלט. ובכל זאת השיר הזה מאפשר גם קריאה רציפה ויש מה להרוויח ממנה. מלה אחת יש כאן, "ו-", שמשוכפלת עוד ועוד. "ו-" תמידי שהוא דיבוב של ההוויה הנפשית הצרכנית. הפסקול הנפשי המזדמזם ברקע בערבים של הקלקות על אתרי קניות ואחרי צהריימים בקניון. "שופינג", אנחנו יודעים הרי, הוא לא קניה של דבר מסוים. כשהולכים לקנות לחם או מברג או אפילו זוג מכנסיים לא קוראים לזה שופינג. שופינג הוא מצב הוויה של הסתובבות נטולת מושא מוגדר ולכן פתוחה לכל מושא. אפילו פעולת הקנייה היא לא העיקר. גם אם חזרת מסיבוב שופינג בלי לקנות כלום או כמעט כלום, לא חזרת בידיים ריקות.

בשביל להבין עם מה כן חזרת, אפשר לקרוא את השיר הזה שוב, הפעם לא כסתם רצף של "ו-"ים  אלא כמשפט אחד ארוך שבו כל "ו-" מוסבת על ה"ו-" שאחריה. כלומר כל "ו-" רוצה עוד "ו-" שבתורו צובר את ה"ו-" הבא וכן הלאה. התשוקה הכללית ליותר  מתבררת בקריאה כזו כתנועה מחזורית של התמלאות (ו-), עצירה (הרווח שבין המילים), שוב התמלאות וחוזר חלילה. כל מחזור כזה עובר בנקודת האפס (הרווח בין המילים) ומתחיל שוב. זו לא תנועה של צבירה אלא של מגע מתמיד עם תחושת ה"עוד". עם הידיעה שהעולם מלא באפשרויות זמינות שאפשר לגעת בהן, לרוות מהן, ולכן ממנו, לרגע, ללא סוף.

אבל לשיר עצמו יש סוף, והוא אפילו לא רחוק כל כך. זה שיר קטן. מלבן מדויק של חמש שורות של שבעה תוים בכל אחת. הנה הגענו לצורה. אפשר היה למלא את הדף כולו ב-&, זה לכאורה היה אפילו נכון יותר בהקשר של חווית הגודש והתנועה האינסופית. אבל מישהי כאן, כבר כתבתי, יודעת מה היא עושה.

השיר הזה נראה כמו חלון ראווה. אחד מני אינסוף שעוברים בסיבוב שופינג ובה בעת אחד שמזקק את כולם. איזה חלון ראווה זה? לפחות שניים. אחד הוא החלון הצעקני, הדוחק, שמלא כולו באותו מוצר. כך למשל נראו חלונות הראווה של כל חנויות ספרים כשהיה יוצא ספר חדש של הארי פוטר. בה בעת זה גם חלון ראווה שהוא הפשטה, זיקוק, של המהות של כל חלון ראווה: אירגון נעים לעין ושפע שמאחורי הספציפיות של כל אחד מהפריטים בו ישנו תמיד אותו יסוד של נחשקות שנועד ללבות את ה-"עוד".

אבל חלון הראווה הזה שהוא השיר מתחיל ונגמר ואז מתגלה מה שאי אפשר לראות כאן בצילום אבל אפשר לראות בעמוד המודפס באנתולוגיה: שהוא מוקף בחלל לבן גדול ממנו בהרבה. כלומר שההקשר שבתוכו כל מה שנאמר כאן מתרחש הוא מרחב קטן שבקצהו צלילה ארוכה אל הריק.

עד כאן המישור של הדף. אבל יש עוד. השיר הזה מציע לקורא שלו להביט גם בהשתקפות של עצמו בחלון הראווה. האם הקריאה שלך כרגע היא שופינג? האם אפשר לעצור ולראות את מצב התודעה המתנפל, המחפש סיפוק מהיר, צבירה ומעבר הלאה גם בפעולה הלכאורה לא קשורה של קריאת השיר או הרשימה הזו ממש עכשיו? מכאן אפשר גם להרחיב את המבט לאופן בו אתה אוכל, מדבר עם ילדייך, עם חבר, שוהה עם אהובתך. המבט הזה הוא דבר גדול ששירה יכולה לזמן עבור קורא שלה. שיר שמגיש את עצמו לכך בפשטות כזו הוא מן הדברים היקרים.

(שופינג הוא השיר הפותח את האנתולוגיה השניה לכתיבה מושגית בעברית שראתה אור לאחרונה בעריכתי בהוצאת 'מקום לשירה')

הוא אמר על קיר

הנה עוד משפט שלא חשבתי שאי פעם אכתוב: אצרתי תערוכה.

קוראים לה "הוא אמר על קיר" והיא מוצגת עד ה-18.1 במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון, כחלק מתערוכת-על מעניינת מאוד בשם "הבלתי נראה" שאצר שם ליאור זלמנסון.

הפרויקט שהוליד את התערוכה נוצר כחלק מהאנתולוגיה לכתיבה מושגית שערכתי וראתה אור ממש בימים אלה בהוצאת "מקום לשירה". האנתולוגיה הזו היא דבר משמח כשלעצמו שבתקווה עוד יידון כאן בפוסט אחר. בינתיים אני מביא פה בהמשך את הטקסט המלווה שכתבתי לתערוכה. אני חושב שהוא מסביר כל מה שצריך לדעת, גם אם לוקחים בחשבון שטקסט המבוא לפרויקט שהתפרסם באנתולוגיה מסביר גם הוא כל מה שצריך לדעת, אבל כתובים בו דברים אחרים לגמרי.

*

הוא אמר על קיר

13 אמנים ישראלים עושים לוויט

משתתפים: רות אור, מאיה אטון, מרב ש. בן אלון, עדן בנט, דגנית ברסט, נועה גיניגר, יאיר גרבוז, הדס חסיד,   שי יחזקאלי, הילה טוני נבוק, תומר ספיר, גליה פסטרנק, הלל רומן

אוצר: אלכס בן-ארי

 

 

 

 

 

 

 

 

"הוא אמר על קיר" היא תערוכה שמתעדת מלכודת, חידה ללא פיתרון, שהונחה לפתחם של 13 אמנים ואמניות ישראלים ואת סיפור היחלצותו של כל אחד מהם מתוכה.

בשנות הששים של המאה הקודמת החל האמן האמריקאי סול לוויט (Sol Lewitt) ליצור את ציורי הקיר הידועים שלו: טקסטים קצרים של הנחיות שנועדו למימוש על גבי קיר על ידי רַשמים שהוכשרו לכך במיוחד. כשישים שנה מאוחר יותר, באמצע שנת 2019, 13 אמניות ואמנים ישראלים מקבלים על עצמם כל אחד לבצע את ההוראות המקוריות לציור קיר מספר 118 של לוויט, בשני שינויים קלים: במקום על קיר, ברישום קטן מימדים בעיפרון על ניר ובנוסף לכתוב טקסט חופשי קצר על העבודה.

המעבר מקיר לנייר מנטרל את הקושי ההפקתי והטכני שיש בציורי הקיר גדולי המימדים שלביצועם נדרש חלל ייעודי, זמן ממושך ובדרך כלל צוות של יותר ממבצע אחד. העבודה נעשית פשוטה, נגישה, ניתנת לביצוע בזמן קצר ובאמצעי ייצור "זולים". ההוראות גם הן נדמות פשוטות, כמעט טריוויאליות. לפזר כמה נקודות ולחבר ביניהן בקווים ישרים. What could possibly go wrong?

כמו תמיד, כמעט הכל.

ההוראות הפשוטות לכאורה האלה לא ממהרות להתמסר. מה זה בעצם פיזור שהוא גם אקראי וגם אחיד? זו לא סתירה, אבל גם לא משהו שאפשר לדלג מעליו בקלילות. המצח מתקמט. היד נעשית מעט כבדה. ומה זה אומר שכל הנקודות צריכות להיות מחוברות בקווים ישרים? לחבר כל נקודה לכל נקודה דורש להעביר כמעט 2500 קווים עם סרגל ועיפרון על משטח ניר קטן וצפוף. קרוב לשעתיים של עבודה מאומצת גם בחישוב האופטימי ביותר.

אולי להסתפק בלחבר כל נקודה רק לנקודה אחת אחרת? אפשר לטעון שגם זה עונה על ההוראות. לכך מספיקים רק 49 קווים, כלומר לכל היותר 2-3 דקות של עבודה. אבל האם זו לא התחכמות? ניצול פירצה? בחירה בפיתרון הקל? האם אני סוג האדם הזה? סוג האמן הזה? האם התוצאה הסופית לא תהיה דלה מכדי שנתן יהיה לעמוד מאחוריה?

ובעצם כל מספר של קווים בין 49 ל-2500 עונה גם הוא על ההוראות. זה כבר הופך את מספר האפשרויות לאסטרונומי ולכן גם כל בחירה באחת מהן לביטוי אישי מובהק. אבל האם דווקא לשם, לרדוקציה הגמלונית משהו של רישום באמצעות חיבור של נקודות ראוי לנקז את הכישרון והיצירתיות בעבודה הזו?

עניין היצירתיות מוביל למילכוד נוסף שיש בהוראות האלה – עצם קיומן. אלה לא הוראות שנועדו לאמנים. הן נכתבו עבור טכנאים מיומנים. הן מצמצמות עד לסף המכניות את המרחב היצירתי מהסוג שאמן זקוק לו, אפילו כשהוא פועל תחת אילוץ. גם המרחב היחיד שנותר חופשי ממגבלות, הטקסט הקצר, איננו מובן מאליו. הוא מחייב פעולה במדיום שאיננו "שפת האם" האמנותית של כמעט אף אחד מהאמנים הללו, מה שהופך אותו בה בעת למוצא ולסַד מסוג חדש. התוצר הסופי, לעומת כל זה, נדרש להישאר בתוך הקשר אמנותי מסורתי להכעיס; הוא מיועד להיות מוצג על קיר של גלריה לצד עבודות של אמנים נוספים שקיבלו על עצמם את אותו אתגר.

אל התמהיל הסבוך הזה נכנסו שלוש עשרה האמנים והאמניות המציגים בתערוכה. הקיר שלפניכם הוא פיזור – אקראי במידת מה, אחיד במידת מה – ובעיקר עשיר מאוד של אפשרויות מגע והתמודדות עם האתגר הפשוט-מורכב (או אולי פשוט מורכב) הזה. מפתה למתוח ביניהם כמה קווים.

קו אחד כזה עובר בין ההתמסרות המלאה של דגנית ברסט, שמניחה את כולה בלי חשש בתוך ההוראות של לוויט, לבין התנועה ההפוכה של יאיר גרבוז, שהופך, באותו חוסר חשש, את ההוראות לחומר גלם ליצירה אישית וחופשית. עוד עבודות נמצאות על ומצדי הקו הזה. כך למשל, קרוב יותר לדגנית ברסט, העבודות של תומר ספיר ורות אור ובקצהו השני מאיה אטון ומרב ש. בן אלון.

קו אחר מחבר עבודות שבהן היבט אחד או יותר של המורכבות של הפרויקט הופכת להיות בעצמה הנושא של העבודה. הדס חסיד, שי יחזקאלי, גליה פסטרנק, הלל רומן, עדן בנט וגם הילה טוני נבוק, בדרכה, נמצאים על הקו הדמיוני הזה. אחרים, כמו נעה גיניגר וגם, שוב, מאיה אטון והדס חסיד מתייחסים להוראות לא רק כאל מידע אלא כישות טקסטואלית-אסתטית עצמאית. אקס-טריטוריה שאפשר לזכות באמצעותה חזרה לפחות בחלק מן החרות האמנותית שנגזלה בידי הפרוצדורה הקשוחה.

אפשר להמשיך עוד הרבה: סוגי הטקסטים החל משיר (גליה פסטרנק) דרך אוביקט גרפי (גיניגר), תיאור קצר וענייני (ברסט, אור), הערה (בנט, בן-אלון) ומסה אישית קצרה (רומן, יחזקאלי, גרבוז). הפרופורציה בין הטקסט לרישום, היחס לדילמת המקוריות, העֶמדה מול לוויט, מידת האירוניה. מפתה למתוח עוד ועוד קווים. לראות דרך מי עוברים הכי הרבה, דרך מי פחות, על איזה קו יש הכי הרבה נקודות, האם ניתן לחבר את כולן לכולן.

הסתבכתי. מזל שהדף, המיגבלה הגואלת, תכף נגמר.

רגע לפני

 

 

 

Earthsea – סיכום בציטוטים

סיימתי לקרוא את  ארבעת הכרכים הראשונים של Earthsea. זו יצירה נפלאה. חכמה. סבלנית. עדינה. על פניה היא סדרת פנטסיה והרפתקאות על מכשפים ודרקונים וכוחות אופל מול כוחות הטוב וסיפורי חניכה ומעשי גבורה וכיוצא באלה, אבל בתוך המעטפת הזו מוצפנת חווית קריאה אחרת מאוד.

אני חושב שזה קשור לעובדה שבעצם קורה בספרים האלה די מעט, ודאי ביחס למקובל בסוגה, ויחד עם זה סיימתי כל כרך בתחושה שיחד עם הדמויות עברתי ארוע גדול, מפרך, פיסת חיים שהותירה אותי אחר ממה שנכנסתי. השילוב הזה נובע, אולי, מאיכות הקשב בו הסדרה הזו כתובה. קשב עמוק, רציני, כזה שנותן לכל התרחשות לתפוס את מלוא הנפח שלה, שמוכן לשהות בה בלי להחפז כמו שלעיתים, ברגעי חסד, אנחנו מאפשרים לעצמנו להתבונן בחרק שהולך על השולחן או בהתנודדות של עלים ברוח או מניחים לחשש קטן שהילד שלנו מספר לנו כבדרך אגב למלא את החלל, בלי לפטור או לפתור אותו. אלו רגעים שבהם החיים משתנים. אתה מביט עליהם לאחור ולא מאמין שיכולת גם פשוט לחלוף לידם, שכל זה היה שם ויכולת פשוט לא לעצור ולהקשיב לו.

את סוג הקשב הזה מפנה Earthsea גם לארועים הדרמטיים והרי הגורל שמתוארים בה. ארועים שדווקא בגלל הגרנדיוית והדחיפות שלהם שלהם זוכים לקשב כזה בדרך כלל עוד פחות מאחיהם הטריוויאליים. לא בספרים האלה. גם אם מניחים לשאר הפלאים שלהם, והם רבים, די באיכות המחנכת של הקשב מן הסוג הזה בכדי למלא את הלב תודה.

אני מחכה מאוד לכרך המלא, שכולל את שני הרומנים הנוספים ואת הסיפורים הקצרים. בדיוק הבוקר הגיעה הודעה שהוא יצא לדרכו, ביבשה ובאוויר, מבריטניה לרחובות.

אבל לא ככה התכוונתי לכתוב על הספרים האלה. משכתי אלי הבוקר את המחברת בגלל עניין אחר. בגלל הציטוטים.

במהלך הקריאה, שנמשכה כמה חודשים אבל מרביתה התרחש בשבועיים וקצת בהם הייתי גם אני במסע, היו משפטים שעצרו אותי. שגרמו לי להניח את הספר ולהשתהות עליהם. השאלה למה דווקא הם ולא אחרים מעניינת כשלעצמה אבל אליה כבר לא אגלוש. ברור רק שזה לא קשור רק להיותם יפים או חכמים, אם כי הם כמובן גם כאלה. אולי זה האופן האחר בו הם נכנסו לתוכי, שהיה שונה משל האחרים. זה קרה לא דרך התוכן שלהם אלא כמו שרסיס קול מוכר עוצר אותך פתאום ברחוב לחפש מנין הוא בא.

חשבתי להעתיק לכאן את הציטוטים האלה, הם לא רבים. לראות לכדי מה הם מצטברים ואגב כך גם לקבל עוד הזדמנות לשהות אתם, מצח למצח, על הספה.

רבים מהם, מסתבר, עוסקים בעוצמה ובייעוד. האם בגלל שזה נושא עומק של הספר, או אולי דווקא להיפך, בגלל שזה נושא עומק שלי? אני שם לב גם שמרבית הציטוטים מרוכזים בשליש הראשון של היצירה. האם זה מגלה משהו על מבנה הספר, למשל שהוא הגותי יותר בתחילתו ועלילתי יותר בהמשך, או אולי דווקא על מבנה הקריאה שלי?

מרגע שהבנתי, לקראת סוף הקריאה, שאולי אעשה בהמשך משהו עם המשפטים האלה, נכנסה פנימה מודעות-יתר שכמו חלון שנפתח ונטרק חליפות ברוח חזקה שיבשה את הקשב הטבעי, הפשוט. חלק מהשיבוש הזה, שזלג גם לבחירה של המשפטים, השתדלתי ונדמה לי שהצלחתי, לסלק בדיעבד.

בין הציטוטים יש גם ציטוט אחד מומצא.

 

What was the good of having power if you were too wise to use it?

Have you never thought how danger must surround power as shadow does light?

It is dangerous, that power. It is most perilous. It must follow knowledge, and serve need. To light a candle is to cast a shadow.

And the truth is that as a man's real power grows and his knowledge widens, ever the way he can follow grows narrower; until at last he chooses nothing, but does only and wholly what he must do…

Freedom is a heavy load, a great and strange burden for the spirit to undertake. It is not easy. It is not a gift given, but a choice made, and the choice may be a hard one.

Do not ponder what it is you need to do, this will seldom lead you down the right path. Instead, simply ask yourself where you need to be. The right·action will follow from your presence.

I use your love as a man burns a candle, burns it away, to light his steps.

… it was a dark, wild, queer heart, like a crow, going its own ways on its own errands

I never saw a man till I was a woman grown. Only girls and women. And yet I didn't know what women are, because women are all I did know. Like men who live among men, sailors, and soldiers and mages… – do they know what men are? How can they, if they never spoke to a woman?

 

 

התקווה 71 – תשדורת עדכנית

הַתִּשְׁדֹּרֶת

כָּל עוֹד בַּלִוְיָתָן פְּנִימָה

נְשִׁיקֹנֶת יַחְשָׂן הוֹמִיָּה

וּלְפוֹנֶטִיקוֹת מַחְמוּד קָדִימָה

עַמְלָנוּת לִצְמִיתוּת צוֹפִיָּה

 

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּשְׁדָּרְתֵּנוּ

הַתִּשְׁדֹּרֶת בַּת שְׁקֵדִיּוֹת אַלְפַּיִם

לִהְיוֹת עִפּוּץ חָפְשִׁי בְּבַּדָּאוּתֵנוּ

בַּדָּאוּת צְמִיתוּת וִירוּשָׁלַיִם

 

 

כן, מַחְמוּד זו מלה במלון.

כן, גם אצלי אחרי כל השנים וכל המאמץ לא לבזבז אותן עוד יש בלויתן פנימה נשיקנת יחשן שהומיה והומיה.

עַמְלָנוּת לִצְמִיתוּת צוֹפִיָּה – זה טריוויאלי? זה עמוק? קשה לי להחליט.

הַתִּשְׁדֹּרֶת בַּת שְׁקֵדִיּוֹת אַלְפַּיִם – איזה תיאור טבע נפלא.

בַּדָּאוּת הצְמִיתוּת – הנה צירוף לישון עליו השנה. כל שנה.

וִירוּשָׁלַיִם

בשולי הדברים: הוצאת 'מקום לשירה' בה ראה אור 'התקווה 69' השיקה לאחרונה חנות מקוונת כך שניתן כעת להשיג את הספר גם שם. החנות כולה ועמוד הספר בפרט זקוקים למתיחת פנים קלה, בלשון המעטה, אבל עם קצת נחישות אפשר בהחלט לרכוש. 

עוד בשולי הדברים: למי שתוהה מה כל הדבר הזה, אפשר לקרוא עוד כאן וגם כאן ולראות כאן.

 

חזרה לאוויר ועידכונים

הבלוג היה למטה משהו כמו חודשיים. אני מניח שכמוני, לא באמת הרגשתם. פרצת אבטחה בוורדפרס כנראה גרמה לזה שכל כניסה אליו הובילה במקום זה לאתר הימורים או פורנו רך. אני כותב את הפוסט הזה כדי לבדוק שכל המערכות עובדות, שעידכונים נשלחים כסידרם, שלחיצה על קישורים לא מובילה למעמקי הדארק-ווב וכיוצא באלו. אם מישהו חווה משהו רע דברו אתי.

ואם כבר, אז גם שני עידכונים:

  • ההשקה התל-אביבית של "התקווה 69" בגדה השמאלית עלתה ליו-טיוב. זה הפלייליסט עם כל הקטעים של כל המופיעים. ממליץ לראות לכל הפחות את הביצוע של קבוצת תיאטרון רות קנר לפרק ההתכתבויות עם האקדמיה, אבל יש שם גם לא מעט מטעמים אחרים.
  • מחר, ה-16.9 ב-21:00 אני חוזר לגדה השמאלית, הפעם לקרוא בערב שירה בשם "שירה בגדה" בעריכת לריסה מילר. אקרא משהו שלא קראתי אף פעם, ושיש בו עדיין איזו בעייה מבנית קטנה שאני מקווה שתתבהר לי תוך כדי קריאה בקול.

 

 

התקווה 69 – הודעה על ספר חדש

אני שמח לספר על ספר שירה חדש שלי, "התקווה 69", שראה אור לאחרונה בהוצאת מקום לשירה. 

התקווה 69 - צילום העטיפה

אפשר בהחלט לטעון שהוא ספר מוזר מעט. אחרי הכל, הוא מורכב משני חלקים שספרי שירה בדרך כלל אינם מורכבים מהם.

החלק הראשון מכיל 69 גרסאות של ההמנון שנכתבו כולן באמצעות מילון אבן שושן.

החלק השני הוא תיעוד מסכת ההתכתבויות שניהלתי עם נציגות המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית במהלך השנתיים וחצי של העבודה על הפרויקט.

כן, אולי הוא באמת קצת מוזר.

הספר מופץ נכון לעכשיו רק במספר חנויות עצמאיות בתל-אביב (המגדלור, סיפור פשוט, רובינזון ספרים, תולעת ספרים), בירושלים (אדרבא) וברחובות (מילתא). ניתן להשיג אותו גם באינדיבוק. 

כאן יש ראיון אתי על הספר בתכנית הרדיו "מה שכרוך" עם מיה סלע ויובל אביבי ב"כאן תרבות". 

 התקווה 69 - כריכה אחורית

 

הוקוסאי – נץ ופריחת דובדבן

לחיצה תפתח תמונה גדולה בחלונית חדשה

להר יש שורשים
לנץ יש מדרון על גבו
מפרחי הדובדבן מתעקלים מקורי נץ ורודים
צווארו של הנץ הוא אחד מענפי העץ
עינו של הנץ היא פרח
פרחי הדובדבן הם קמרונות הר

פקעת של הר, עץ וציפור. כל אחד מהם מושך לכיוון אחר
ובכל זאת הם כרוכים יחד למשך הרגע הקצר של הציור

ההר מטפס באלכסון ימינה
העץ צומח מעלה ולעומק התמונה
הנץ יתרומם מעלה ושמאלה
פרחי הדובדבן ינשרו מטה

מה קושר אותם?
אולי טפריו הגדולים, המעוקלים של הנץ הלופתים את ההר-עץ-נץ מעט מתחת למרכז הציור, כמו אגד בלונים.

 

הציור הזה מבין משהו על זיקת גומלין, על איך כל דבר הוא בו-זמנית עצמו (הנץ הוא נץ, לא הר. העץ הוא עץ, לא נץ) ויחד עם זה בלול בלי הפרד בסביבתו (הנץ הוא נץ-עץ, העץ הוא עץ-הר, ההר הוא הר-עץ).

הציור הזה מבין גם משהו על חלופיות. הפקעת מתהווה ברגע שטפריו של הנץ נוחתים על צלע ההר. כשימריא, היא תתפרק ופקעת של זיקות גומלין חדשות תווצר, תתפרק גם היא וחוזר חלילה, בשרשרת אינסופית.

סוזן וגה, שאין לדעת מה הקשר שלה להוקוסאי, פותחת את השיר הראשון באלבום הראשון שלה במשפט שהוא בצבע של הציור הזה: It's a one time thing, it just happens a lot. טורי איימוס, שודאי מכירה את סוזן וגה אבל לא ברור אם גם את הוקוסאי, אומרת דבר דומה על אחת הדמויות באלבום השני שלה: Ginger is always sincere, just not to one man.

הוקוסאי מצייר משפט של סוזן וגה
סוזן וגה שרה שורה שיכולה להיות כותרת לציור של הוקוסאי
שורה של טורי איימוס מהדהדת פתיחת שיר של סוזן וגה
הרשימה הזו כורכת את שלושתם לפקעת אחת

הציור הזה לוקח סיכון. הוקוסאי צייר אותו בסביבות 1830, כלומר לפני כמעט מאתיים שנה. הנץ עדיין שם, מאז, אוחז בטפריו את אחדות הרגע החולף. איך מדיום סטטי כל כך לוקח על עצמו לממש חלופיות, ועוד באמצעות אחד הסמלים הכי מובהקים ולכן שחוקים שלה, פריחת הדובדבן? מה מונע מהתוצאה להיות ההפך הגמור: פלקט, אילוסטרציה חיוורת מהסוג שציירי רחוב גרועים מציירים להנאתם של תיירים משועממים?

נדמה לי שהתשובה, במפתיע, קשורה דווקא לסטטיות הזו. ליתר דיוק לעובדה שהציור של הוקוסאי איננו מנסה להתכחש לה או לברוח ממנה, להמציא פעלול של צבע או פרספקטיבה שישכיח מן המתבונן את העובדה שהוא מביט בפיסת בד שטוחה, מכוסה משיחות מכחול. הוקוסאי פונה במקום זה בכיוון ההפוך. הוא שואל כיצד ציור יכול, לצד היותו ייצוג, להיות גם דבר ממשי בעולם. חפץ, אוביקט, משטח, מקום.

כיצד הוא מצליח לקיים בו זמנית את שני הקטבים הללו הוא פלא טכני שלא בכוחי לתאר, אבל הוא מצליח ומרגע שהציור מרשה לעצמו להיות גם חפץ, מקום, עינו של המתבונן יכולה לנחות עליו, כפי שהנץ בציור נוחת על ההר. מאותו רגע מה שקורה בתוך הציור קורה גם מחוצה לו. הצופה מתהווה עם הציור לפקעת רגעית של זיקות גומלין, כמו זו שבין הנץ להר ולעץ. אז, ברגע הזה, רגע לפני שהכל ייגמר, הכל מתחיל.

מקרה מנוע: הערה עצובה עם תום העונה השישית של משחקי הכס

[לכבוד בואה הקרב של עונה שבע, רשימה שכתבתי לעצמי לפני יותר משנה, עם תום עונה שש]

העונה השישית של משחקי הכס הסתיימה ואני מוטרד. זה לא בגלל הרמה של העונה הזו. היא התחילה רע והמשיכה לא טוב, אבל זה היה צפוי: ההתנתקות מהמצפן של הספרים הייתה מוכרחה לגבות מחיר, ושילמנו אותו. לאורך מרבית העונה הסידרה הרגישה כמו מכונית מונפת על פיגום במוסך והמון פועלי תסריט מתרוצצים מתחתיה להבין איך לעזאזל לגרום לדבר הזה לחזור לעבוד.

אני מוטרד דווקא כי בשני הפרקים האחרונים הם סוף סוף הצליחו. הכותבים מצאו את הכיוון והקצב הנכון שלהם ומאותו רגע הכל; הדיאלוגים, העלילה, הצילום, אפילו פס הקול, החליק בטבעיות למקומו. אני מוטרד כי זה עובד וכנראה ימשיך לעבוד ולכן בעונה הבאה תתחיל במלוא התנופה סדרת פנטסיה מהנה, מותחת, מלאת תהפוכות, מרהיבה חזותית ודוהרת משיא אל שיא ששמה, למרבה הבלבול, גם הוא "משחקי הכס", אבל היא תהיה סדרה אחרת לחלוטין.

בטח יהיה כיף לראות את הסדרה החדשה הזו. היא בטח תהיה המשך ישיר של שוט הסיום המהפנט של עונה שש, נעה בתנופה קדימה כמו צי הספינות והדרקונים ששטף שם את הים הפתוח. יהיה בטח מרגש לדהור על גבה אל השיא אדיר הממדים שאליו, ורק אליו, היא חותרת; הקרב על כס הברזל, המלחמה הצפויה עם מלך הלילה, אולי שילוב של שניהם. אבל עם כל פרק, עם כל עליה במינון הריגוש, גם תלך ותתחדד הכרת האבדן של הדבר הגדול שהתודעה התסריטאית החדשה והמיומנת הזו זנחה, אבדנה של הסדרה האפלה, הספירלית המהפנטת בפטליזם המתמטי שלה שנקראה "משחקי הכס" ונקטעה בטרם עת בפרק הסיום של עונה חמש, כנראה על מנת שלא לשוב עוד. הסדרה שאת ארבע העונות הראשונות שלה ראיתי כמעט בלי לעצור ובסיומן כתבתי לה כאן, לפני קצת יותר משנתיים, שיר הלל וחיכיתי כל כך לעוד.

היי שלום משחקי הכס ההיא. תעשיית הטלוויזיה שבתוכה נוצרת והתקיימת פועלת, באופן אירוני, בדיוק על פי התבנית הקרה, שיכורת העוצמה, שאת עצמך לימדת אותנו להכיר טוב כל כך. כמו הגיבורים שלך גם את נקטלת בחטף מצמית, בלי חרטה, בשרירות עניינית והעולם סביבך, בלי ניד עפעף, ממשיך הלאה, מותיר אותך מרוטשת מאחור.

אני חושב שאני יותר ממוטרד, אני עצוב.

בְּמָלְכוֹ : שיר ליום ירושלים

.

בֶּן-אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה רְחַבְעָם בְּמָלְכוֹ וּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִַם

בֶּן-שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה בְּמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וּשְׁמֹנֶה שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אֲחַזְיָהוּ בְמָלְכוֹ וְשָׁנָה אַחַת מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אָמוֹן בְּמָלְכוֹ וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שְׁמֹנֶה שָׁנָה יֹאשִׁיָּהוּ בְמָלְכוֹ וּשְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה יְהוֹאָחָז בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יְהוֹיָקִים בְּמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶן-אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה רְחַבְעָם בְּמָלְכוֹ וּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִַם

בֶּן-שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה בְּמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִַם

בֶּן-שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה יְהוֹרָם בְּמָלְכוֹ וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם הָיָה בְמָלְכוֹ וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אֲחַזְיָהוּ בְמָלְכוֹ וְשָׁנָה אַחַת מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שֶׁבַע שָׁנִים יֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה עֻזִּיָּהוּ בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יוֹתָם בְּמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אָמוֹן בְּמָלְכוֹ וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שְׁמוֹנֶה שָׁנִים יֹאשִׁיָּהוּ בְמָלְכוֹ וּשְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שָׁלוֹשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹאָחָז בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יְהוֹיָקִים בְּמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שְׁמוֹנֶה שָׁנִים יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַעֲשֶׂרֶת יָמִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

.

(השיר מורכב מכל תוצאות החיפוש בתנ"ך של "בן כך וכך שנים" ליד "במלכו", מסודרות על פי סדר ספרי המקרא)